חיידקים והפרעות נפשיות

    מתוך כתבה בעיתון כלכליסט "איך החיידקים שולטים בנו"/ אורן הוברמן 2.2.12 השיגעון נבע מהרפס

ד"ר מארק היימן, רופא משפחה שפרסם ארבעה רבי־מכר בנושא תזונה ורפואה מונעת, מספר
באחד מספריו על מטופלת שלו שסבלה מהפרעה טורדנית־כפייתית של ניקיון (OCD). היא
צחצחה את הבית שעות מדי יום, וכל פריט שהוזז ממקומו הוציא אותה מדעתה. ריטלין,
נוגדי דיכאון ואפילו תרופה נגד אפילפסיה שלעתים ניתנת לחולי נפש – דבר לא עזר.
היימן מספר שההפרעה הרסה לה את החיים.

מה שמוזר הוא הדבר שריפא אותה: כאבי בטן. באחת הפעמים שביקרה את היימן היא
התלוננה על כאבי בטן, ובהיותו רופא משפחה הוא רשם לה אנטיביוטיקה. כמה ימים אחר כך
היא התקשרה אליו, וסיפרה לו שה־OCD עבר לה לגמרי. שנים של טיפולים פסיכיאטריים לא
הצליחו לעשות את מה שעשו כמה כדורי אנטיביוטיקה.

"המשכנו לחקור את המקרה שלה", מספר היימן, "מתברר שלכל הצרות שלה היה אחראי
חיידק שהתיישב לה במערכת העיכול וייצר כמויות גדולות של אמוניה, רעלן עצבי שמגיע עם
זרם הדם למוח ומגרה את תאיו. זה היה מקור השיגעון שלה, וחיסול החיידק חיסל את
ההשפעה".

ד"ר מועלם מספר שבשנים האחרונות, מאז עלתה המודעות להשפעות ההתנהגותיות של
חיידקים, וירוסים וטפילים אחרים על בני אדם, מתגלים עוד ועוד מקרים כאלה. "לפני כמה
שנים קולגה הזמין אותי בדחיפות לראות ילד בן ארבע שמטופל אצלו", הוא מספר, "ההורים
שלו היו בהיסטריה. הם סיפרו שהגננת התלוננה שהוא מטריד מינית את חבריו בגן, נוגע
בהם ובעצמו, דוחף דברים לפה ולעתים מתנהג כמו מישהו אחר, כמו אחוז דיבוק". מועלם
פגש בילד לראשונה בעיצומו של מופע אימים. "ראיתי פעוט עושה 'האמפינג' לספה בחדר
הקבלה של הרופא, כמו שכלבים עושים. זה היה מחריד. מסוג הדברים שאתה לא שוכח", הוא
מספר.

הוא החל לתחקר את ההורים. "תחילה חשדתי שמדובר בהתעללות מינית, אבל זה לא הסתדר
עם שאר הפרטים", הוא נזכר. הוא הציע לשלוח את הילד לבדיקות דם, ואלה גילו שהילד
חולה בהרפס.

וירוס ההרפס עובר לרוב דרך סדקים זעירים בעור, ואפשר להידבק בו גם במגע ישיר עם
נשאיו וגם במגע עקיף. לרוב הוא גורם לנזקים קטנים בלבד – פצעים על השפתיים ובאיברי
המין, ובמקרים נדירים מחלת הנשיקה ואדמת. אין תיעוד להרפס שגרם לשינוי התנהגות
קיצוני באדם בוגר.

מועלם נתן לילד טיפול תרופתי נקודתי נגד הרפס, וביקש מהוריו להביאו לביקורת מדי
יום. ההרפס חלף כעבור שבוע, ואיתו ההתנהגות המוזרה, על כל מאפייניה. "הניחוש שלי
הוא שהנגיף הוא שהשפיע על התנהגות הילד, ושאופן ההשפעה הספציפי הזה קשור לעובדה
שהווירוס הזה עובר לעתים קרובות במגע מיני. זה לגמרי הניחוש שלי, אבל לדעתי זה מה
שהוא ניסה לעודד את הילד לעשות".

מאז תועדו בעולם עוד כמה מקרים כאלה, שכולם נפתרו באמצעות חיסול הנגיף. "אצל
מבוגרים לא נתקלנו מעולם בתופעה הספציפית הזאת", אומר מועלם. "אנחנו מעריכים שזה
מנגנון שההרפס פיתח במקור כדי לעודד מבוגרים להדביק אחרים, אבל מערכת החיסון שלנו
למדה ליירט אותו. כנראה אצל ילדים, שמערכת החיסון שלהם פחות מפותחת, הוא קיבל
הזדמנות שנייה".

מועלם אומר שהשפעות כאלה, ברמות שונות של תחכום, משמשות סוגים רבים של טפילים
מזיקים המנסים להפיץ את עצמם באמצעות הפונדקאי שלהם. "אפילו בצינון", אומר מועלם,
"החיידק עושה שני דברים חכמים: הוא דואג לא להחליש אותך יותר מדי, כדי שתוכל להמשיך
להסתובב בין בני אדם, והוא זה שמפעיל, מבפנים, את רפלקס העיטוש, וכך גורם לך להפיץ
אותו. יש חיידק בשם סטרפטוקוקוס שמייצר דלקת גרון, וגורם לעתים לילדים ולמבוגרים
לגעת בדברים באופן כפייתי. זו גם הדרך שבה הוא עובר מנשא לנשא. כלבת גורמת לכלבים
להזיל ריר ולנשוך אחרים משום שהיא עוברת רק במגע של רוק ודם. מלריה, לעומת זאת,
ממוטטת אנשים מחולשה. היא עוברת דרך יתושים, ומעדיפה שהאנשים לא יזוזו ויאפשרו
ליתושים אחרים לעקוץ אותם ולהידבק".

הכתבה המלאה בקישור הבא:http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3560740,00.html

 

תגובה אחת על חיידקים והפרעות נפשיות

  1. מאת אורן‏:

    Wow! מעניין ומרחיב אופקים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *